ספריית הדרכה
מוזמנות להצטרף
  • Facebook
  • Google
  • Email

האשם תמיד?!

Depositphotos_6317975_sיום כיפור זהו זמן לחשבון נפש. זמן בו שמים על כפות המאזניים את מעשינו.
זהו זמן בו המילה אשמה עולה ועולה.

 

יש האשמות המופנות החוצה-  אנחנו מאשימים את ההורים שלנו, את הבוס שלנו, את החברים שלנו, וגם את המזל והקארמה. בכך אנו מורידים מעצמנו את האחריות לנעשה- "זה הם שעשו לי/ שתו לי/ לקחו לי….

ויש האשמות המופנות כלפי פנים הנקראות "רגשות- אשם" או "ייסורי מצפון". אני אשמה שאין לי זוגיות,  שאני לא מתקדם בעבודה, שאין לי כסף, שאני עשיתי/ לא עשיתי ועוד ועוד…

 

כילדה למשפחה מרובת ילדים, אני זוכרת שהיתה התעסקות רבה ב"מי גמר את הקרמבו האחרון"? "מי שבר את הכוס"?
והיום, אני שואלת את עצמי מה היתה מטרת השאלה?!
איני מאשימה את הורי – גם הם ינקו שאלות אלו מהורי הוריהם.

ככל שחקרתי וחקרתי את הנושא, התשובה היחידה שמצאתי היתה הרצון ל"למד לקח" את מי שעשה את המעשה ובכך לעורר בו רגשות- אשם על המעשה שנעשה.

 

אנשים רבים מאמינים שרגשות אשם הם רגשות בעלי ערך! יש להם אמונה שכשמישהו מרגיש אשם עם מה שעשה, הוא לוקח אחריות על המעשה.

ואני אומרת- לקיחת אחריות אינה קשורה לרגשי אשם.

ולכן- בואו ניקח אחריות ונוותר על האשמה!

כאשר תשבר כוס לילדתי, אוכל לשאול "מה אפשר ללמוד מזה?"
אני כאם יכולה ללמוד שהכוס לא היתה במקום הראוי, או שאולי להבא לא כדאי לתת לילדה לאחוז כוס זכוכית לבד, או ללמדה זהירות מהי…והילדה תוכל ללמוד מכך שיש דברים שנשברים, שכדאי להיות עדינה יותר, שאולי כדאי להקשיב לאמא ו…עוד המון דברים אחרים.
כולכן ודאי מסכימות איתי שאלימות אינה פותרת בעיות. ואלימות עצמית, האם היא פותרת בעיות?
בעיני רגשות אשם הם סוג של הלקאה עצמית  – אלימות שמופנית פנימה, שאינה מקדמת.

בואו נראה את זה בדוגמא:
כידוע אני מנהלת עסק עצמאי, לפני 4 יכולתי לבחור לאסוף את ביתי בת השנה ועשר בשעה אחת מהגן. אך למרות שאני אחראית על זמני, ועל אף שמבחינה כלכלית אני יכולה לאפשר לעצמי לעבוד פחות, בחרתי להשאיר אותה עד ארבע.

לא אשקר, בהתחלה עלו ייסורי מצפון על  כך שאני פחות שעות איתה, ועל כך שלמרות שהיא עבורי חלום שהתגשם, אני מעדיפה להשקיע בקריירה שלי.
אך עד מהרה (פחות מ-5 דקות) העליתי בפני בית המשפט הפרטי שלי טיעונים שדחקו את רגשי האשם מחוץ למגרש-
1.    כאשר אני אוספת אותה בארבע אני פנויה להיות איתה כל- כולי לאחר שסיימתי את כל מה שרציתי.

2.    מה המסר הסמוי שעובר אליה כאשר אני מוותרת על הרצונות שלי? שילד הוא עול, שצריך לוותר על עצמך למענו?

3.    מבחינתה היא אינה יודעת מה "צריך להיות", עבורה לחזור בארבע מהגן- זה החיים.

4.    היא אינה מבינה שייסורי – המצפון שלי נובעים מהפנטזיה שהיתה לי בהריון שאהיה אמא המקדישה את כל זמנה לילדיה.

ברגע שהבנתי שהבחירה שלי היא כזו, ואני מוכנה לשלם את ה"מחיר" שהילדה תהיה עד ארבע, בניגוד לציפיות של מעצמי (סעיף 4) הוחלפו רגשות האשם בשמחה על כך שאני עושה את הטוב ביותר עבורי ועבורה בנקודת זמן זו בחיינו.

רגש- אשם, ולא משנה אם הוא חיצוני או פנימי, זהו רגש תוקע. הוא משאיר את כל תשומת הלב בעבר ומכיוון שאת הנעשה אין להשיב, הוא גורם להרגשת חוסר אונים, או יותר גרוע, הוא מאפשר לנו להסיר אחריות ולהאמין כי התחושות הקשות והאשמה שאנחנו מרגישים – הם פעולה. ובכן, הם לא.

רק כאשר מוכנים לוותר על האשמה, מתאפשרת גדילה!

רק כאשר מתפנה אנרגיה (מחוסר התעסקות באשמה) היא יכולה להיות מופנית ללמידה מקדמת ומעצימה!

איני אומרת שאין אנו עושות טעויות!

גלית קדמי, מאמנת קולגה אמרה לי פעם: יש שני דברים שהם בלתי הפיכים-

הבאת ילד לעולם, והמוות. בכל שאר הדברים- אפשר לשנות, ללמוד לגדול וליצור משהו חדש!

אך כאשר אני לוקחת את הבחירות שלי, כטעויות ומאשימה את עצמי בהן, כלומר הפרשנות שלי פוצעת ומכאיבה לי, לעיתים הרבה יותר מהטעות עצמה, רגשי- האשם מופנים פנימה, והופכים להיות רגשי- משא!

וכאשר אני לוקחת כל טעות ולומדת ממנה, אני מחליפה את רגשי- האשם במציאת פתרון,

ואז הם הופכים לרגש-מאמש!

בואו ניקח את יום הכיפורים הזה, כזמן לחשבון נפשסז, לנקות את הנפש מרגשות האשמה ולפנות מקום לצמיחה, לגדילה ולתיקון אמיתי שמגיע ממקום של כוח ושל עשייה אמיתית.

גמר חתימה טובה. טל

מוזמנות לשתףTweet about this on Twitter
Twitter
Print this page
Print
Share on LinkedIn
Linkedin
Email this to someone
email
Share on Facebook
Facebook